אובדן הוא חלק מהחיים של כל אחד ואחת מאיתנו אך עדיין אנו מתקשים לקבל אובדן של אדם קרוב. ישנם מצבים בהם האובדן מגיע באופן לא צפוי וקיימים מקרים בהם הסוף ידוע מראש.
תהליך ההתמודדות עם האבל הינו קשה ולרוב אורך כשנה. הוא מורכב מחמישה שלבים: הכחשה, כעס, התמקחות, דיכאון, השלמה והתארגנות מחדש. קיימים לא מעט מקרים בהם האדם חוזר על שלבים שונים מספר פעמים עד אשר תהליך האבל מעובד במלואו.
האובדן מותיר אותנו חסרי אונים מול המציאות המשתנה לנגד עינינו, ללא יכולת לעשות דבר. הגעגועים והעצב מציפים אותנו וקיימת אף תחושה כי הם משתלטים עלינו. הקושי להתמודד עם האובדן גורר אחריו לרוב פגיעה בתפקוד.
האובדן עלול לעורר באדם תהיות לגבי תכלית הקיום והוא עלול להתעסק בשאלות כמו: מה אני עושה כאן בכלל? בשביל מה לחיות?. מצב זה ללא טיפול פסיכותרפויטי, עלול להתפתח לכדי דיכאון. בנוסף, אובדן של אדם קרוב עלול לעורר חרדות ביחס למוות שלנו עצמנו וביחס למוות של אנשים קרובים אחרים.
ישנם לא מעט מצבים, שאנשים מצליחים לעבור את תהליך ההתאבלות בכוחות עצמם ובעזרת בני משפחה וחברים תומכים. אך קיימים מקרים בהם, הזעזוע הגדול שאנשים חווים מעצם האובדן, מוביל אותם לחוש תחושות אשם על מות יקיריהם (לדוגמא: "אם הייתי מתעקשת על ניתוח הוא בטח היה בחיים, זו אשמתי") ובהיעדר טיפול עלולה להתפתח פוסט טראומה. יחד עם זאת, ישנם מקרים שהאדם לא מצליח לעבור את אחד משלבי ההתמודדות עם האובדן, בצורה תקינה. בשל כך, התהליך אינו פוסק מלהתקיים ונשארת תחושת אובדן חזקה מאוד שאינה נותנת מנוח. במצב זה מומלץ לגשת לקבל טיפול פסיכותרפויטי ולעבד את האבל ותחושת האובדן
שלבי התמודדות עם אובדן:
הכחשה
בשלב ההכחשה אנחנו לא קולטים שהמוות אכן אירע וכלל לא מבינים את המשמעות של ההיבט הרגשי. בשבועות הראשונים, עולמנו מזדעזע והרגש העיקרי הוא הלם. המחשבות שמרצדות בראשנו הם: אין מצב שזה קרה / לא נתפס / אין סיכוי, זה לא יכול להיות. הכאב קשה מנשוא והבנת המשמעות ברגע אחד עלולה להביא אותנו להתמוטטות נפשית. כדי לסייע לנו לשמור על הבריאות הנפשית, מופעל מנגנון ההגנה – הכחשה והמח שלנו מעבד ומעכל את המידע בשלבים.
כעס
ההכחשה מתפוגגת מעט ומאפשרת לכעס, לעלות מעל לפני השטח. הכעס מתפתח לזעם, שמופנה לכל עבר. הכעס מאפשר לשחרר חלק מהכאב, אך כלפי חוץ – הכעס מופנה אל העולם וכולם אשמים. הקושי העיקרי טמון, במחשבה הלא רציונאלית, שהכעס שלנו יכול לשנות את המצב. כל אלו יחד, מעוררים אצל האדם תסכול רב.
התמקחות
בשלב ההתמקחות תחושת התסכול מקבלת צורה אחרת.עולות מחשבות של 'אם ואז' (לדוגמא,אם הייתי מסיעה אותה אז היא לא הייתה הולכת לבד ונדרסת) – מחשבות אלו אינן רציונאליות. מחשבות אלו מייצרות אשליית שליטה, האדם עדיין חושב שהוא אחראי לגזרת הגורל ובמידה והיה מחליט לפעול אחרת, כך המצב היה אחר ובוודאות לא טרגי. יש לציין כי, זו אשליית שליטה בלבד, שלאחריה עולה תסכול גדול כי לאדם אין באמת יכולת לשנות.
דיכאון
מספר שבועות לאחר האובדן, עולה מעל לפני תחושת דכדוך שעלולה להגיע עד לכדי דיכאון. בשלב הזה, החוסר מורגש בעוצמה חזקה והכאב מציף את האדם. דבר זה מוביל לרוב לירידה בתפקוד, התפרצויות בכי, חוסר חשק לחיים ותהיות לגבי המשמעות והטעם לחיים. שלב הדיכאון אינו פשוט, הוא ארוך באופן יחסי מהשלבים האחרים ויורד בהדרגתיות.
השלמה והתארגנות מחדש
שלב זה מגיע לרוב לאחר שנה, בסוף התהליך של ההתמודדות עם האובדן. ההבנה המחשבתית והרגשית, שהאדם שאליו אנו כמהים לא יחזור עוד, מאפשרת לנו לבנות את חיינו ולפתח את הזהות, ללא יקירנו. בשלב ההשלמה והתארגנות מחדש, מצליחים לחזור לתפקוד מלא. יש לא מעט אנשים, שהמפגש עם האובדן וחווית ההתמודדות עם תהליך האבל, מוביל אותם לשינוי כיוון בחיים ואף לסיפוק ולהתפתחות אישית. אין זה אומר ששוכחים או שהכאב נעלם – הוא מקבל צורה אחרת, המאפשרת לאדם לנהל חיים מלאים ומספקים לצד הכאב. הכאב והעצב כבר לא מנהלים את האדם.
